המוסיקה

אני כל כך אוהבת שירים של גרשווין, ובסרט הזה יש לא מעט מהם.
S Wonderful, How Long Has This Been Going On, He Loves and She Loves ועוד. אבל הביצועים של השירים בסרט מאד בנאליים. יש טובים מהם בהרבה.

באשר לריקודים, הכוריאוגרפיה לא השאירה עלי רושם. בסוף הצפייה לא נשאר לי בזיכרון אף קטע ריקוד שהיה מעניין במיוחד.

הבימוי והמשחק

הבמאי: סטנלי דונן, מנוסה מאד בבימוי מחזות זמר מצליחים. עוד לפני הסרט הזה, הוא חתום על "חתונה מלכותית" (1951, גם בכיכובו של פרד אסטר), "שבע כלות לשבעה אחים" (1954), והמחזמר הכי טוב בהיסטוריה "שיר אשיר בגשם" (1952). אבל מבחינתי "פנים מצחיקות" פשוט לא אחד מהסרטים החזקים שלו. יש בו את כל המרכיבים הנכונים, אבל בסוף זה לא נדבק כמו שצריך.

הפבורן, כאן בערך בת 25, היא מהממת ויש לה קסם אישי לקילומטרים. כשהסרט הזה יוצא היא כבר מפורסמת אחרי "חופשה ברומא", ו "סברינה", והיא נהדרת בתפקיד. אבל לפעמים אני לא מבינה למה ליהקו אותה לכל כך הרבה מחזות זמר, היא לא זמרת גדולה ולא רקדנית גדולה. אני לא אומרת שהיא זמרת רעה חס וחלילה. בשירה יש לה את הסגנון שלה, רך ועדין כזה, ולפעמים הוא מתאים בול למה שצריך (כמו בביצוע שלה ל "מון ריבר" ב "ארוחת בוקר בטיפאני"). אבל אין לה קול גדול. באשר לריקודים… הזכרתי קודם את קיי תומפסון, המגלמת את מנהלת המגזין – היא רקדנית מצויינת, היא מחזיקה את הגוף שלה בצורה מושלמת, מדייקת בכל תנועה של כל שריר. ועוד על עקבים, אלוהים ישמור. יש סצינה אחת שבה תומפסון רוקדת לצד פרד אסטר, ורואים שהיא מקצוענית ומנוסה בהרבה מהכוכבת הראשית. נכון, זה לא הוגן מצידי להשוות, יש לה עשרים שנות ניסיון יותר. אבל כשהן רוקדות אחת לצד השניה, מרגישים את ההבדל, וזה לא מקרין טוב על הפבורן.

ומה עם הרקדן המפורסם בעולם, פרד אסטר? אי אפשר לערער על הכישרון שלו, אבל כמו שכתבתי למעלה, בסרט הזה הכוריאוגרפיה לא מעניינת במיוחד, אז הכישרון שלו לא בא לידי ביטוי. וגם לא הרגשתי שהוא מחובר כל כך לדמות הצלם. רוב הזמן הוא נראה לי כמו תייר שמסתובב עם מצלמה מאשר צלם אופנה מקצועי.

החולשה הכי גדולה של הסרט היא היעדר הכימיה בין אסטר לבין הפבורן. כל אחד מהם עושה עבודה טובה בחלק שלו של המגרש אבל ביחד אין ניצוצות. אולי זה קשור לכך שבבסיס העלילה הקלישאה המייגעת של גבר מבוגר המתאהב באישה צעירה ממנו בהרבה (הפרש הגילאים בין השחקנים – 30 שנה). זה לא עובד. ונו, כמה אפשר עוד לראות את זה. כמעט בכל סרטיה המפורסמים, הפבורן מלוהקת לצד גברים המבוגרים ממנה בהרבה (גרגורי פק ב"חופשה ברומא" מבוגר ממנה ב 15 שנה, רקס האריסון ב"גבירתי הנאווה" מבוגר ממנה ב 20 שנה, קארי גרנט מ"חידון בחרוזים" ב 25 שנה, האמפרי בוגארט ב"סברינה" ב 30 שנה. כן, הלכתי לבדוק. זה מעצבן אותי). נכון שעברו 70 שנה, אבל נדמה שתעשיית הקולנוע לא נגמלה מהקלישאה הזו עד היום.

הצילום והעיצוב

התפאורה והעיצוב מעולים, ורוב הזמן הצבעוניות של הסרט נהדרת ממש. החל מהכתוביות, אל מסדרונות המגזין, דרך חנות הספרים המעופשת, ועד לרחובות פריז. אני לא מופתעת, כך בכל הסרטים שאני מכירה של דונן. הבנאדם מבין צבעים. יש סצינה נהדרת בפריז שהצלם מביים את הדוגמנית בכל מיני אתרים מפורסמים כמו שער הניצחון, מוזיאון הלובר, מגדל אייפל. ואנחנו זוכים לראות גם את התמונה הסופית. מאד מקורי מבחינה קולנועית. אגב, לפי הכתוביות, הצלם המפורסם ריצ'ארד אבדון שימש כיועץ לסרט!

למרבה האירוניה, הסרט "פנים מצחיקות" בעצמו סובל מבעיות בצילום. אחת הסצינות מתרחשת בחדר חושך, שם הגיבורים רוקדים לצלילי שיר הנושא, תחת האור האדום. בחירה אמנותית אמיצה, שלצערי לא עומדת במבחן הזמן. אני צפיתי בסרט בעותק ב DVD, ובקושי אפשר היה לראות מה קורה על המסך. אני מניחה שהפילם שעליו צולם הסרט לא שרד את הניסוי הזה אחרי כל כך הרבה שנים. הגוון האדום דהה, ובהיעדר גוונים אחרים, לא נשאר הרבה מה לראות. למיטב ידיעתי קיימת גרסה משופרת HD של הסרט, אבל אני לא בטוחה שרואים בה הרבה יותר טוב. בסצינה נוספת, בפארק בפריז, הצלם של הסרט משתמש בפילטר מרכך כל כך חזק, כנראה כדי לייפות את הפורטרטים ולהוסיף תחושה של רומנטיקה וקסם, אבל זה טיפה יותר מדי, ובמבחן התוצאה הכל נראה קצת מרוח והצבעים מאבדים את אורם והופכים תפלים. בכל מקרה, אם אתם כן רוצים לצפות בסרט, חפשו את הגרסה המשופרת.

לסיכום

6 בסולם תם.