סרט קטן, מדכא ומשעשע בו זמנית, של היוצר הצעיר מת'יו שיר, שגם מככב, לצד אמנדה פיט. זה מסוג הסרטים שאני מאד אוהבת.

מרגע שראיתי את הטריילר ידעתי שאני אוהב את הסרט הזה. בגדול אני קצת עייפה מסרטים של דמויות סופר-נוירוטיות בסגנון וודי אלן, או לארי דייויד. וגם לא חסרות כאן בדיחות על יהודים בניו יורק. אבל כאן כן התרשמתי שהעיקר הוא הסיפור האנושי, יש בו תמהיל של התמודדות עם דיכאון, אתגרים חברתיים מכל מיני סוגים, והומור. כרגיל בסרטים מסוג זה, הכל קם ונופל על מינון נכון של דרמה וקומדיה, ואני חושבת שהסרט הזה עושה את זה טוב.

העלילה

סם הוא בחור בשנות השלושים שלו, לא חתיך או כריזמטי במיוחד, עם ביטחון עצמי נמוך, ומתוסבך עם עצמו, הולך לטיפול אצל פסיכיאטר. אישתו של הפסיכיאטר, ברגע של חוסר מקצועיות, מספרת לו שהבן שלהם בדיוק מחפשת בייביסיטר (נני) לילדות, ומציעה לו את העבודה. סם, טיפוס אבוד באופן כללי, וגם לא בדיוק יודע איך להגיד "לא", מסכים. לשמור על שלוש הבנות זו משימה לא קלה, אבל סם, קצת ילד בעצמו, וסך הכל איש נחמד, מצליח להתחבר אליהן. במקביל, נוצר קשר בינו לבין האם של הבנות, דיאן, המבוגרת ממנו בעשר או חמש עשרה שנים. היא שחקנית קולנוע מפורסמת לשעבר, אבל גם מתוסכלת שלא מוצאת עבודה כי אחרי גיל 50 כבר קשוח בהוליווד. סם מתאהב בה קצת, אבל הוא לא יעז להגיד לה על זה שום דבר. דיאן סובלת מעניינים נפשיים בעצמה, אבל נהנית מתשומת הלב של הגבר הצעיר, ומההזדמנות לקחת קצת אויר מחיי המשפחה והנישואים העייפים שלה.

את התסריט כתב מת'יו שיר, והוא משחק בתפקיד הראשי. לצידו, בתפקיד השחקנית, אמנדה פיט. בתפקיד בעלה, אלסנדרו ניבולה. ובתפקידים משנה ג'אד הירש, בוב בלבן, אנדריאה מרטין והולנד טיילור. קאסט מכובד מאד בהתחשב בזה שמדובר בבמאי אנונימי!

ההרגשה שלי בזמן הצפייה

זה מסוג הסרטים שהרבה אנשים יצאו ממנו מאוכזבים ויגידו "אבל לא קורה פה כלום", "אין פה עלילה" וכו'. כי באמת מה שכתבתי לכם למעלה זה כל הסיפור, אין יותר מזה. אין איזה סוד משפחתי מהעבר שמתגלה, אין איזה גופה בתא המטען פתאום, ואין גילוי דרמטי שמישהו מבני המשפחה חולה במחלה סופנית. ואם תראו את הביקורות של הצופים ב IMDB, שנתנו לסרט הזה ציון נמוך מ 6, תמצאו שהרבה מהן כוללות את המילים "איטי", "מעייף", "אין עלילה". ובכן, לדעתי זה ממש לא מוצדק. אנשים התרגלו שכל סרט חייב לפוצץ שבע מכוניות, לכלול תעלומת רצח מסתורית ולהרוג שלוש דמויות ראשיות לפחות, והם צריכים את זה בשביל להתרגש. אני לא צבועה ואני לא אשב פה ואגיד לכם שזה לא מבדר, גם אני אוהבת סרטי אקשן וקומיקס או לחלופין טרגדיות סוחטות דמעות. אבל יש הרבה יופי גם בסיפור קטן, שכל מה שיש לו להציע זה אוסף של שיחות בין אנשים, ורגעים אינטימיים, ו awkward moments. לפעמים מתחבאת בסצינות האלה הרבה אמת וזה נוגע ישר בלב. לא כל סרט חייב הכל בווליום גבוה, ולא כל נרטיב חייב להיות מוגש לנו בכפית אקספוזיציה-קונפליקט-פיתרון ישר לתוך הפה.

יותר מזה, מת'יו שיר בחר פה באופן מודע לדלג על סצינות דרמטיות מאד. למשל, סם עובר התקף חרדה באמצע טיול עם הילדות, ונזקק לעזרה. אנחנו לא רואים את זה קורה, רק מספרים לנו אחרי שזה קרה. לכאורה זו סצינה מהותית, שבמשך כמה דקות בזמן הצפייה התפלאתי שהיוצר בחר לא לכלול אותה, אבל בהמשך הבנתי שזו הייתה בחירה מאד נכונה. השיחה בין הדמויות (שלא נכחו באירוע) שמגיעה אחר כך, ההתמודדות שלו ושלהם עם הסיטואציה ומה זה אומר מבחינת המשך הקשרים ביניהם, זה מה שהיה חשוב. זו החלטה אמנותית מאד אמיצה! והיא מתחברת בדיוק למה שכתבתי למעלה, לא חייבים הכל בווליום גבוה. זה לא השיא הרגשי של הסרט, הסיפור הוא לא על ההתמודדות של סם עם התקפי חרדה, ולכן אין סיבה לתת לסצינה כזו מקום; זה רק יסיח את הדעת ממה שהיוצר כן מבקש לדבר עליו. (על מה כן הסיפור? יש לי את הפרשנות שלי, אני בכוונה לא כותבת אותה פה, כי אני חושבת שכל אחד יקח מהסרט הזה משהו אחר. אם כן ראיתם את הסרט ורוצים לדבר על זה, אתם מוזמנים לכתוב לי).

המשחק

כל השחקנים עושים פה עבודה מעולה, כמובן השחקנים הותיקים כמו הירש, בלבן, וטיילור – זה בוטנים בשבילם, כמו שאומרים באינגליזית. מת'יו שיר מגלם ברגישות רבה את התפקיד של סם, שזה הגיוני כי כתב אותו לעצמו, אבל עדיין לא מובן מאליו. אני לא יודעת איך הוא יהיה בתור שחקן בתפקידים אחרים, אבל כרגע ניתן לו להנות מהספק.

מעל כולם מתבלטת אמנדה פיט. פיט לדעתי שחקנית נהדרת, וממש לא מוערכת מספיק. היא פרצה בתור היפה בדרמה הרומנטית "ג'ק וג'יל" בסוף שנות ה 90, לאחר מכן הופיעה בתפקידי משנה בכל מיני שוברי קופות או קומדיות רומנטיות, ובתפקידי אורח בהמון סדרות (אני זוכרת את הופעתה ב "האישה הטובה"), אבל לא קיבלה הרבה הזדמנויות אמיתיות להוכיח את עצמה בפרונט, וחבל. היא כמובן יפה מאד גם עכשיו, בגיל 54, אפילו שהיא לא נרתעת לתת למצלמה קלוז אפ על הפנים שלה וכל הקמטים בזמן שבת דמותה מתלוננת על השפעות הגיל על המראה. ברגעים הדרמטיים של הסרט "חיים פנטסטיים", ההופעה שלה הייתה מעולה ורגישה, ומאד התחברתי. כרגע היא משחקת ב"החברים והשכנים שלך" באפל טיוי, אבל גם זה תפקיד משנה. יש לה המון לתת, ואני מקווה שילהקו אותה לעוד פרוייקטים מעניינים בתפקיד הראשי.

סיכום

8/10 בסולם שלי. זה אמנם סרט שצריך להיות במצב הרוח הנכון בשבילו, ולבוא עם הרבה סבלנות. אין מה להתעסק בטלפון תוך כדי, אחרת באמת לא תרגישו שקרה שום דבר. זה סרט שהכח שלו בניואנסים. אבל זה לגמרי סיפור קטן שנשאר איתי כמה ימים אחר כך, ואני בטוחה שארצה לצפות בו שוב.