הסרט הכי מדובר של השנה הגיע למסכים, וסוף סוף ראיתי אותו. אבל בסיום הצפייה לא ידעתי מה אני חושבת עליו, או מרגישה לגביו. אולי בגלל… שאין בו כמעט רגש?

נולאן הוא אחד מהבמאים האלה שאני מוכנה לראות סרט חדש שלהם בכל פעם. לא צריכה לראות את הטריילר (וגם הפעם לא ראיתי). הבמאי עתיר זכויות בעיני, סרטיו כמו "ההתחלה", "ממנטו", ואפילו "טנט" אני אוהבת מאד, וזה מספיק לי. הוא גם מאמין גדול בקולנוע ולכן מקפיד שסרטיו יראו הכי טוב בקולנוע, וגם את זה אני מאד אוהבת. אז תיאמתי עם חברים ונסענו במיוחד להקרנה באולם איימקס.

העלילה

אין לי באמת מה לספר לכם על העלילה, אתם מכירים אותה. למדנו על "האודיסאה" בבית הספר. מתישהו, בערך לפני 3000 שנה, אודיסאוס יוצא למלחמה. וכשהיא מסתיימת, הוא וכל חייליו הולכים לאיבוד בדרך הבייתה ומסתבכים בצרות צרורות, אחת אחרי השניה.

השחקנים והמשחק והבימוי

הקאסט מאד מכובד: מאט דיימון, אן האת'אווי, ג'ון לגוויזמו, רוברט פטינסון, ג'ון ברנת'ל, שארליז ת'רון, טום הולנד, זאנדאיה, היימיש פאטל, לופיטה ניונגו, אליוט פייג', סמנת'ה מורטון.

נולאן אוהב מאד לעבוד עם שחקנים קבועים, אז כמעט את כולם ראינו בסרטיו הקודמים. באופן כללי הם כולם שחקנים טובים, אבל אני לא התרשמתי שיש כימיה מיוחדת ביניהם בסרט הזה. באף אחד מהדינמיקות. אודיסאוס ואישתו פנלופה (דיימון והתאווי), פנלופה והבן שלה (התאווי והולנד), אודיסאוס ועוזרו הראשי (דיימון ופטאל), וכן הלאה, החיבורים היו די שטחיים. אולי רק הדינמיקה בין אודיסאוס לקליפסו (דיימון ות'רון) עבדה. אבל סך הכל הליהוק הרגיש לי קצת אקראי. רוב השחקנים עשו בסרט הזה עבודה בסדר, אבל לא יותר. למעט מורטון שהיא שחקנית מעולה. דיימון, שחקן טוב, נתן כל מה שיש לו, אבל בסוף הרגשתי שהתפקיד טיפה גדול עליו (לפני שנתיים סך הכל יצא סרט בשם "השיבה" שגם הוא עוסק במסעו של אודיסאוס, בכיכובו של רייף פיינס, והרשת מלאה בהשוואות ביניהם).

זו חולשה גם של הבמאי, לא רק של השחקנים. ובמקרה של נולאן, לא מהיום. נולאן הוא לא כל כך במאי של שחקנים. הסרטים שלו מאד שכלתניים, ולא מאד רגשיים (אותו דבר כמו וילנב, עליו כתבתי בעבר). זה עובד נהדר ביצירות מסועפות ומבוססות מדע כמו "אינטרסטלר" או "טנט", אבל האם זה מתאים לסיפור אפי כמו "האודיסאה"? סיפור גדוש באהבה ובשנאה ובשאפתנות וביצרים? בחירה מאד מסקרנת מצידו לעבד דווקא את הסיפור הזה. אני לא בטוחה שהוא מצליח.

הסגנון הויזואלי

הסרט הזה קיבל המון ביקורות וזוכה להתייחסות נרחבת ברשתות החברתיות, אז אני אשתדל לא למחזר. משהו שלא ראיתי התייחסות אליו בביקורות עד כה: התייחסות לסגנון הויזואלי של הסרט. נולאן, כהרגלו, בחר לעבוד עם פאלטת צבעים של כחולים ואפורים, עם נגיעות של צהוב כהה או חום מדי פעם. פאלטה שמשמשת אותו בכל סרטיו (הוא עיוור צבעים), והפעם ביתר שאת. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שזו הייתה בחירה אמנותית גרועה. זה התאים ל"באטמן", כי נו, הוא האביר האפל. זה עבד ב"טנט", שהיה מנוכר במכוון. אבל האודיסאה, מלאה בפלאי עולם, אלים ואנשים, חיות מכל הסוגים לצד יצורים מיתולוגיים, תלבושות תקופתיות, חפצי אמנות ומונומנטים של אימפריות ענקיות, הייתה זקוקה להרבה יותר צבע מזה. בעיבוד של נולאן הדם היה בצבע שחור וקצף הגלים הלבן היה אפור. וכך יצא, למשל, שבסצינה שבה הגיבורים עוברים מעולם החיים לעולם המתים אין כמעט הבדל ויזואלי. הכל MUTED במידה שווה.

האם יש כאן אמירה? יתכן. כאמור, הבמאי הזה עושה בחירות אמנותיות מאד במודע. האם היא עניינה אותי כצופה? לא ממש. היא הפכה את הסרט לתפל.

עכשיו, נוסיף לזה את פס הקול, שגם הוא תרם להרגשה האנמית:

פס הקול

נולאן עבד שוב עם מלחין הבית שלו, לודוויג גורנסון. אחד המלחינים הכי מבוקשים היום (אנשים עדיין מזילים ריר על קטע אחד שהלחין ל "אופנהיימר"). גורנסון ממשיך ב"האודיסאה" באותו סגנון שעבד לו בסרטי נולאן בעבר: מינימליסטי, נמוך, שקט, קצת אלקטרוני. אנטיתזה לפסי קול של סרטים אפיים כמו שאנחנו רגילים אליהם: האנס זימר ב"גלדיאטור", ג'יימס הורנר ב"שר הטבעות" וכו'. סיפורי מסע, הרפתקאות, כולם עטופים בפסי קול גדולים מהחיים.

אז למה הפעם לא? יש הסבר. נולאן לא רצה שפס הקול ישמע כמו של סרטים אפיים אחרים. לא רצה תזמורת. כי לפני 3000 שנה לא הייתה תזמורת. אז גורנסון חקר ועבד עם מוסיקאים כדי לשחזר כלי נגינה עתיקים שהיו פופולריים בעידן הברונזה, כמו לאוס ולירה. הנה קטע יפה שמראה את העבודה שעשה והבחירות שבחר:

מבחינה טכנית זה מרתק. אני מאד אוהבת ללמוד על כלי נגינה שונים ומיוחדים. והמלחין כנראה יזכה באוסקר על זה (שני שלו אחרי "אופנהיימר"). מבחינה מוסיקלית, כפסקול לסרט אפי, זה אנמי.

גורנסון דוחק את המינמליזם לשיא בסצינת המפגש עם הסירנות: אנחנו לא זוכים לשמוע אותן בדיוק כפי שהחיילים והמלחים עם השעווה באזניים לא זוכים לשמוע. ללא ספק בחירה מעניינת, ולגמרי השאירה רושם חזק. הסצינה הזו הפכה לסנסציה גם ברשתות החברתיות, וכנראה תיזכר בתור השיא של הסרט. אבל שוב האם הבחירה בצימצום מוסיקלי טובה לסרט כולו? לדעתי לא.

לסיכום

7/10.

הסרט הזה היה צריך לקבל ציון גבוה בהרבה, אבל לא מגיע לו. נולאן עשה הכל גדול: צילם באיימקס הכי גדול. צילם בתנאים הכי קשים. העביר את השחקנים שלו אימונים מפרכים. הביא מלא ניצבים. שהכל יהיה ריאליסטי, ומינימום אפקטים ממוחשבים. מדהים. אבל אז הוא בא והוריד בצבעים. הוריד במוסיקה. לא נותן מספיק עומק לשחקנים. שם ברקס ענקי על הרגש. והתוצר הסופי… תפל. בסוף הסרט הזה לא סרט גדול. זהו.