"אולי סוף טוב" הועלה לראשונה בקוריאה, וזכה להצלחה גדולה, בעקבותיה הוא עובד לבמות של ברודווי. מדובר בהפקה קטנה, ארבעה שחקנים סך הכל, ואפילו אורך המופע יחסית קצר (כשעה וחצי, לעומת רוב מחזות הזמר המפורסמים שנמשכים כשלוש שעות). ועדיין, בשנה שהוא רץ, המחזמר הקטן הצליח למשוך הרבה תשומת לב, ביקורות חיוביות, וקהל מעריצים גדול.

כשהסתיים המופע, ראינו תור ארוך של צופים ממתינים מחוץ לאולם. כנראה חיכו לשחקנים כדי להחתים אותם. רק כשחזרנו הבייתה חיברתי את הנקודות: יום לפני (!!) התקיים טקס פרסי הטוני, ו Maybe Happy Ending זכה בכל הפרסים החשובים ביותר! המחזמר הטוב ביותר, הסיפור הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר, ועיצוב התפאורה הטוב ביותר. בנוסף, היה מועמד ל4 פרסים נוספים. ללא ספק ההצלחה המסחררת של השנה!

העלילה

אוליבר הוא רובוט מסוג משרת אישי (Helper Bot), שמתגורר בסיאול. אחרי שנים של שירות נאמן הוא מוחלף בדגם חדש יותר, יוצא לפנסיה, ונשלח ל"בית אבות" לרובוטים שסיימו את שירותם. שם הוא ישאר, עד שיגיע לסוף חיי המדף שלו. אוליבר היה קשור מאד לבעלים שלו, ג'יימס, שהתייחס אליו כמו אל בן. כשהגיע הזמן לעזוב, ג'יימס הבטיח לאוליבר שיבוא יום אחד לקחת אותו בחזרה. ואוליבר… האמין לו. וכך הוא מעביר את ימיו, בהמתנה. משקה את העציץ שלו, מטעין את הסוללה שלו, קורא את המגזין השבועי של חדשות הג'אז, ובודק מדי יום האם הגיע מכתב מג'יימס.

מעבר לדלת, בחדרון שמעבר למסדרון, מתגוררת רובוטית בשם קלייר. גם היא בפנסיה. אוליבר וקלייר לא נפגשו מעולם, למרות שהם שכנים כבר כמה שנים. כל אחד מהם מרוכז בדל"ת אמותיו, ואין לו באמת סיבה לצאת. יום אחד קלייר מבינה שהסוללה שלה מתעייפת, ושכבל הטעינה שלה כבר לא תקין. אז היא אוזרת אומץ, דופקת בדלת של אוליבר, ומבקשת לשאול את הכבל שלו.

קלייר, מדגם חדש יותר, ריאלית יותר מאוליבר החולמני. היא מבינה שזמנם קצוב, ושהסוללות שלהם לא יחזיקו לנצח. החוויה שלה עם בני אדם הייתה קצת פחות מוצלחת, והיא מבינה שבני אדם לא מהססים להחליף את הרובוטים שלהם, כשנמאס להם. בהתחלה שני הרובוטים מתעמתים לא מעט, אבל לאט לאט נוצר ביניהם קשר, וקלייר משכנעת את אוליבר להפסיק לחכות, ולצאת למסע במטרה לאתר את ג'יימס. רק מה, לרובוטים בפנסיה אסור להסתובב לבד ברחובות, אז שני השובבים יצטרכו להעמיד פנים שהם בני אדם.

זה רומנטי, זה מצחיק, זה מקסים, וגם מעורר מחשבה. כמו בסיפורי רובוטים רבים אחרים שכולנו מכירים, הגרעין של הסיפור הוא בעצם מאד אנושי. והסיפור הקצר מצליח לדבר גם על מערכות יחסים, גם על מוות, וגם על מוסר צרכני. אם זה מרגיש לכם מוכר, זה מובן. על הנייר הכל נשמע כמו משהו שכבר שמענו. למעשה כשקנינו את הכרטיסים, והסברתי בקצרה לחברים מה העלילה של המחזמר שבחרתי, הם הביעו דאגה שהוא יהיה קיטשי ולעוס. ולמרות זאת, "אולי סוף טוב" מצליח לחדש, ולבצע ביצע מקורי לרעיונות ישנים. וכל מי שבא איתי הופתע לטובה ונהנה מאד.

השחקנים

בתפקיד הראשי, אוליבר, השחקן דארן כריס, המוכר בעיקר מהסדרות "גלי GLEE", "פשע אמריקאי". כריס שחקן מוכשר מאד, וזמר מוכשר לא פחות. הוא מיטיב לבצע את המניירות והתנועות החדות של הרובוט, ונותן לו הרבה אופי. בתפקיד הרובוטית קלייר, השחקנית האנונימית הלן ג'. שן, שזו הבכורה שלה בברודווי, והיא משחקת ממש נהדר, שרה מאד יפה וגם מצחיקה ומרגשת כשצריך. לצידם מרקוס צ'ואי מגלם את ג'יימס, ועושה זאת לא רע, ובתפקיד המנחה המזמר שחקן בשם דז דורון (בערב שאני צפיתי במופע, היה שחקן מחליף במקום דורון, ולצערי הוא לא כך כל השאיר רושם).

במהלך שנת 2026 כריס ושן צפויים לסיים את הופעתם ולעזוב. במקומם יכנסו שחקנים חדשים. אז אני מאד שמחה שהייתה לי הזדמנות לצפות במחזמר עם הקאסט המקורי.

עיצוב התפאורה

ציינתי קודם שמדובר בהפקה קטנה, וזה אולי קצת מטעה. נשמע כאילו שהכל דל תקציב ושעל הבמה יש רקעים מקרטון. אבל לא כך, למעשה בדיוק להפך. הבמה והתפאורה היו מרהיבים ממש, מלאכת מחשבת. החדרים הקטנים שבהם מתגוררים הרובוטים, מעין קופסאות קטנות עם ספה ודלת (שהרי הרובוטים לא צריכים פינת אוכל, ארון בגדים, לא מקלחת ולא שירותים…), זזים בעדינות על הבמה, כדי לאפשר לנו זוויות ראייה שונות על כל חדר. כאשר שני הרובוטים יוצאים להרפתקה שלהם ,הבמה זזה כולה וההסצינה מתחלפת לחלוטין, וכאשר הם מעלים זכרונות מבני האדם שלהם, אנחנו רואים הקרנות וססגונניות על הקירות. בנוסף יש מערך מאד מורכב של הקרנות ואפקטים שמוסיפים הרבה קסם מסביב. זה מקורי מאד! כצופה נהניתי מאד מהאספקט הזה של המופע.

בסרטון הבא יש קצת הסברים על העבודה על הסט:

המוסיקה

סיפור טוב או לא, מחזות זמר תלויים קודם כל במוסיקה! בלי שירים טובים, שום מחזמר לא יתפוס. השירים היו קליטים ומהנים, בסגנון פופ, ולמרות שאני לא מומחית בז'אנר, הייתי אומרת גם K-POP (מחזמר קוראני, אחרי הכל). פס הקול הצליח להיות עקבי וליצור שפה משלו, השירים התחברו יפה אל מוסיקת הרקע, ואפשר להאזין לו ברצף. התזמורת קטנה יחסית, בעיקר כלי מיתר, קצת כלי נשיפה שמשתלבים מאד יפה, במיוחד אבוב, וחצוצרה (להפתעתי לא היה סקסופון, למרות ההתעסקות האובסיסיבית של הרובוט אוליבר במוסיקת ג'אז). כלי הקשה כמעט ולא היו. המהקלה גם היא קטנה, כאמור רק 4 שחקנים. ברוב השירים לא היו זמרי ליווי או קולות רקע. הקולות של שני השחקנים הראשיים השתלבו מאד יפה. הנקודות החלשות יותר בפס הקול היו השירים של המנחה, שהיה מעין קרונר (Crooner), זמר ג'אז כזה של פעם. בדרך כלל זה סגנון שאני מאד אוהבת, אבל פה זה לא עבד בעיני כל כך. לא נורא, יש בפס הקול מספיק שירים טובים.

בסוף ההופעה עמדתי בתור לקנות את הדיסק. בסוף אין כמו לקנות את הדיסק. ואני ממש שמחה שעשיתי זאת. זו מזכרת כיפית מההופעה. יש כמה שירים שאהבתי וחזרתי להאזין להם גם הרבה אחרי. הכי התחברתי לבלדות בביצוע של הלן שן, היא שרה מאד יפה והשירים מאד יפים.

השירים מהמחזמר זמינים גם בפלטפורמות הסטרימינג. הנה בספוטיפיי:

עוד

השחקנים עשו קידום מכירות אגרסיבי, השתתפו בהמון תכניות אירוח וביצעו שירים מהמחזמר, ובנוסף השתתפו בכל מיני מופעים מיוחדים. כך שיש המון סרטונים ביוטיוב של השירים או של קטעים מהמופע. הנה כמה קטעים נבחרים:

שן מבצעת את הבלדה היפה "איך לא להיות לבד" בתוכנית הבוקר:

כריס ושן מבצעים את שיר הנושא היפה, שלדעתי יהפוך ללהיט לשנים רבות קדימה, בטקס הגראמי:

שירים נבחרים מתוך המחזמר בביצוע מינימליסטי ב TINY DESK CONCERT

קישורים

קישור לעמוד המחזמר באתר פרס טוני