העלילה

הסרט מספר על איש מחשבים צעיר ומוכשר, שעובד בחברה טכנולוגית כלשהי, ומוצא מידע מסווג, מאד, על מפגשים עם חייזרים שנחתו בכדור הארץ לפני הרבה שנים (באירוע המפורסם שהצית את דמיונם של אינספור סופרי מדע בדיוני, "תקרית רוזוול"). הוא מחליט שזכות הציבור לדעת, וגונב את המידע הזה במטרה לפרסם אותו בפומבי. מיד החברה שבה הוא עובד דולקת אחריו. מתברר שהם לא איזו חברת הייטק רגילה, אלא חברה ביטחונית סודית, מהסוג שעושה עבור הממשלה את הדברים שהממשלה לא יכולה לעשות, והחברה הזו מפעילה צבא קטן וכלי נשק גדולים כדי לאתר את הבחור הנמלט. בינתיים, במקום אחר ביבשת, גרה חזאית שעובדת בערוץ מקומי קטן. היא שואפת להתקדם בקריירה אבל המנהלים שלה כל הזמן חוסמים אותה. היא מתחילה לחוות חוויות מוזרות, כמו להבין או לתקשר בשפות שהיא לא למדה מעולם, או לדעת פרטים שאין לה גישה אליהם, כמו למשל מספר הטלפון של הבחור הזה שהזכרנו קודם, ויוצאת לברר מה קורה לה. בינתיים בעולם, מגוון סכסוכים גאופוליטיים עלולים להוביל למלחמה כוללת.

שחקנים: ג'וש אוקונור ("הכתר"), אמילי בלאנט ("קצה המחר"), קולין פירת' ("נאום המלך"), קולמן דומינגו.

אז מה יש לא לאהוב פה?

אני מאד אוהבת מדע בדיוני, ומאד אוהבת את סטיבן שפילברג, וגם מחבבת את רוב השחקנים פה וחושבת שהם שחקנים טובים. אבל שום דבר לא התחבר בסרט הזה. הדמויות היו שבלוניות, הכתיבה הייתה עצלנית, והקצב… לא היה. אני לא מדברת על מהירות, אין לי בעיה עם סרטים איטיים. אני מדברת על זרימה, על הרמוניה. הסרט הזה היה לא מאוזן. דברים קורים אבל מחוברים אחד לשני בגסות. מילא אם זה היה מוביל לאיזה שיא עלילתי משמעותי, אבל לא, זה לא השתלם בסוף.

כשכותבים עלילה למבחר גדול של דמויות, זה בא על חשבון עומק לדמויות. ולכן צריך עוגן, וחוט מקשר חזק בין העלילות הנפרדות. בסרט הזה לעוגן לא ממש היה משקל, והחוט המקשר היה רופף ("פתאום אני יודעת את מספר הטלפון שלו! איך זה קרה?" איך באמת). לכאורה, דמות התוכניתן והחזאית הם העוגן. יותר נכון, שני עוגנים, שחגים אחד מסביב לשני. אבל לגביו, המניעים שלו לא ממש ברורים (וגם משתנים תוך כדי), וקשה להרגיש אמפתיה אליו. אוקונור, שהוא לרוב שחקן טוב, לא משאיר רושם פה. החזאית היא דמות יותר טובה, וגם בלאנט שחקנית יותר טובה, אבל הכתיבה של הדמות שלה שבלונית מאד. דברים פשוט קורים לה, איזה קסם! למה? ככה! למה יכולת כזו ולא יכולת אחרת? ככה! איך זה שהיכולות הקסומות שלה מופיעות בדיוק ברגע שצריך? ככה! אוקי, אוקי, אני מוכנה להודות, הסרט כן נותן הסבר בסוף, ואני לא רוצה לספיילר לכם, אבל כשאנחנו מגלים את ההסבר, בשלב שבוא הסיפור אמור להגיע לשיא הרגשי – זה לא כל כך שיא וזה לא כל כך מרגש.

הכתיבה הייתה מאד עצלנית, והשתמשה הרבה במכשירי מקגאפין. בכללי אין לי התנגדות לשימוש בכלים עלילתיים כאלה, אבל צריך להיות במידה, וכן צריך לנסות לשמור על הגיון פנימי כלשהו בעולם של הסרט. ובסרט הזה יש מכשיר מקגאפין מעצבן ממש. מי שמחזיק אותו יכול לאתר אנשים אחרים, להיכנס לראש שלהם, לגרום להם לראות חזיונות ואפילו לשלוט בהם. עד כאן – ניחא, הכל בתוך אותו סט חוקים. אבל בהמשך אותו מכשיר משמש גם להזרים כמות של אנרגיה לבניין שנפל לו החשמל ולהפעיל מחדש את כל המחשבים והמצלמות והמעליות וכו' וכו'. למה המכשיר יכול לעשות גם את זה? ככה. איך כמות כזו של אנרגיה עוברת דרך בנאדם אחד מבלי להפוך אותו לשישליק? ככה. הכל אפשרי, רק תשתמשו בדמיון שלכם! אולי גם הוא יכול להריץ מכונת כביסה ולשטוף כלים, מי יודע?? לעניות דעתי, מדע בדיוני צריך הסברים קצת יותר מניחים את הדעת. אני לא מצפה שזה יהיה הגיוני בפיזיקה של העולם האמיתי, אבל זה כן צריך להיות "הגיוני" לפחות בתוך העולם שהמציא הסרט. קסם וחפצי כח כבודם במקומם מונח, אבל הם שייכים לסרטי פנטזיה, לא למדע בדיוני. ולא, "לחייזרים יש טכנולוגיה מתקדמת שאנחנו לא מסוגלים להבין" זה לא הסבר מספק. הוא מתאים למקרים מבודדים, עטופים בנפרד, לא כדי להסביר חצי סרט, ובטח לא כתירוץ כדי להסביר כל שטות שהתסריטאים ממציאים. זה ילדותי והרבה מתחת לרמה של סרטים של שפילברג, שבדרך כלל מצטיין בהקפדה על מינונים.

בסרט יש לא מעט אקשן ואפקטים, אבל גם הם סובלים מכתיבה עצלנית, וגם מביצוע עצלני. יש סצינות של מפגש עם בעלי חיים, הן מסקרנות אבל לא מתפתחות. גם הביצוע לא טוב, סצינה אחת במיוחד של בעלי החיים, שהייתה יכולה להיות סצינה קסומה וכובשת בשיאו של הסרט, נראית כאילו נוצרה ב AI. יש סצינת מרדף, שהייתה יכולה להיות מותחת וסוחפת, אבל היא מלאה ברגעים כל כך בלתי הגיוניים, שקשה להתלהב ממנה. למשל הגיבור מתקרב לחיילים שרודפים אחריו ומתכופף להסתתר מאחרי גדר פתוחה לרווחה – כלומר קל להם מאד לראות אותו – אבל איכשהו הם לא רואים אותו. וזו רק ההתחלה. חנון המחשבים שרק רוצה להתחבא ושיעזבו אותו בשקט פתאום מצליח לרוץ יותר מהר, לנהוג יותר מהר, לחמוק מכל הכדורים, להערים על עשרות חיילים מיומנים ממנו בהרבה, וכו' וכו' תוך כדי שהוא בכלל עסוק במשהו אחר… נו באמת!

המשתמש Seen and Rated העלה וידאו שבו הוא מעביר ביקורת על הסרט, ומסביר בדיוק למה הסצינה הזו גרועה ומביכה. הנה באינסטגרם:

https://www.instagram.com/reel/DcWboiUgNkE

וגם ביוטיוב אם אתם מעדיפים, החל מדקה 9:

כשראיתי את הניתוח הזה הסכמתי מיד עם הקביעה שלו, הסצינה הזו היא עלבון לאינטיליגנציה של הצופים. ושוב, לא מדובר פה באיזה במאי מתחיל, או במאי שנאלץ להתמודד עם אילוצים של זמן ותקציב… מדובר פה באחד מהבמאים הכי מפורסמים בעולם, במאי שהאולפנים יתנו לו כל מה שהוא יבקש, במאי מומחה ביצירת מתח, מומחה ביצירת סצינות מרדף, למען השם הוא חתום על "מלתעות", על "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה", ועוד ועוד… לכן קשה מאד להבין, מאיפה בא לו הקישקוש הזה?

פס הקול

ג'ון וויליאמס, גדול המלחינים הרומנטיים בני זמננו, מלחין הבית של שפילברג וגם של ג'ורג' לוקאס, אין בלתו, – לא הציל את המצב. הבנאדם שאחראי על כמה מה-המנונים הכי גדולים בהיסטוריה של הקולנוע, החליט בסרט הזה לנקוט בגישה יחסית מצומצמת (בהשוואה ליצירותיו הקודמות). אני מכבדת את הרצון שלו לגוון מבחינה אמנותית, אבל הסרט הזה כל כך היה צריך זריקת עידוד, והמוסיקה לא הצליחה להרים אותו. הקשבתי לכל פס הקול שוב אחרי הסרט, ומצאתי בו רק קטע אחד שהתחברתי אליו. אם להיות כנים, אני חושבת שזה מכיוון שהקטע הזה דומה ליצירות אחרות של וויליאמס שאני אוהבת.

---

ההתכתבות עם "מפגשים מהסוג השלישי"

אי אפשר שלא להשוות את "התגלית" לסרטו המפורסם הראשון של שפילברג, "מפגשים מהסוג השלישי", מ 1977. גם שם, כידוע לכם, העלילה עוסקת באנשים שרואים מקרוב חלליות של חייזרים, והמפגש הזה שותל במוחם רעיונות בלתי מוסברים, ושולח אותם למסע מורכב, בו יצטרכו לחשוב על החיים שלהם מחדש. בסרטו החדש, שפילברג מתכתב ללא ספק עם סרטו הראשון, ברגעים קטנים כגדולים.

לכן כמה ימים אחרי שהתאכזבתי כל כך מ"התגלית", התיישבתי לצפות שוב ב "מפגשים", אותו יש לי ב DVD, כדי למצוא את הקשרים האלה. זה סרט שנחשב איטי במונחים של היום, ולכאורה אין בו הרבה התרחשויות, אבל הוא כל כך נפלא, במיוחד אם קוראים בין השורות. הסרט לא מסביר הכל, וגם לא מנסה. זה חלק מהיופי שלו, יש פה ללא ספק כל מיני רעיונות שצריך להפעיל את הדמיון בשבילם, אבל הם עדינים, ומחולקים לנו הצופים במשורה, מספיק בדיוק בשביל להישאר סקרנים. שוב, שפילברג מצטיין במינונים. הוא עשה לנו סרט שלם על כריש אימתני בלי להראות לנו את הכריש. אבל ב"התגלית" היא איבד את זה. הכל מוגזם מדי, מופרך מדי, ואז מצופה מאיתנו לקבל את זה, כי דימיון. אין לי ספק בכלל למה "מפגשים" שייך לפנתיאון של הקולנוע, ו"התגלית" יעלה לנטפליקס בשנה הבאה וישכח שם.

פנינה אחת לסיום

בצפייה החוזרת ב"מפגשים", גיליתי פנינה נסתרת, שלא שמתי לב אליה בצפיות קודמות. בתחילת הסרט, רוי (ריצ'ארד דרייפוס) מבלה את סוף השבוע עם משפחתו, וילדיו מבקשים שיקח אותם לקולנוע. הוא מחפש בעיתון איזה סרטים מוקרנים, ומציע להם ללכת ל"פינוקיו" (הסרט המצויר המפורסם של דיסני מ 1940). הילדים שלו לא מתרשמים, אבל רוי מתלהב מאד מהרעיון, כי הוא אהב את הסרט הזה כשהיה ילד.

באותו ערב, בעת נסיעת עבודה, רוי יראה צלחת מעופפת, והאירוע הזה ישנה את חייו. הוא יהפוך אובססיבי לצורה כלשהי שאינו מבין או מזהה, והאובססיה הזו תפגע בנישואים שלו וביחסיו עם משפחתו. אבל רוי ישאר נחוש למצוא משמעות בתוך הכאוס. בהמשך הוא יעזר באנשים אחרים שעברו חוויה דומה לשלו, כדי לפענח את התעלומה ולמצוא את דרכו לנקודת המפגש הבאה עם החייזרים. בסוף הסרט, לאחר שרוי עובר את רוב המכשולים, וסוף סוף מוצא את עצמו מול החללית הענקית, בפס הקול מתנגנת יצירת המופת שהלחין ג'ון וויליאמס,
Close Encounters of the Third Kind Suite

והנה הפנינה: בסצינת הסיום של הסרט, לרגע אחד קטן, כאשר רוי פוגש את החייזרים סוף סוף ומגשים את ייעודו – המלחין שוזר בתוך היצירה משפט מוסיקלי מתוך יצירה אחרת: הקשיבו פה, דקה 08:18. האם אתם שומעים? זה לא באותו קצב או סולם כמו היצירה המקורית אליה הוא קורץ, כי מדובר במחווה ולא בהעתקה. אבל ברגע שמזהים, מזהים. אז נו, זיהיתם? 🙂

הרי זה משפט הפתיחה של השיר המפורסם: When You Wish Upon a Star, מתוך הסרט… "פינוקיו"

וכך, בעשרים שניות בערך, הבמאי והמלחין אומרים לנו הרבה מאד. על כמה זה טוב להסתכל למעלה לכוכבים, לבקש משאלות, ללכת בעקבות החלומות שלנו, ואולי גם… להתחבר לילד שבתוכנו. איזה קטע מוסיקלי מהמם, בתוך סצינה נפלאה.

ארבעים וחמש שנה לאחר מכן, שפילברג ניסה לעשות משהו דומה ב"התגלית". כאשר החזאית נזכרת בילדותה, היא מזמזמת את Someday My Prince Will Come, השיר המפורסם מתוך הסרט הראשון של דיסני, "שלגיה" (1937). בהמשך אנחנו נחשפים ליכולותיה לתקשר עם בעלי חיים כמו ציפורים ושועלים ואיילים, בדיוק כפי שעשתה שלגיה בסרט המצוייר כשאספה סביבה את חיות היער. אז אמנם מדובר בקטע מתוק מאד, במיוחד לחובבי טריוויה קולנועית כמוני, אבל בניגוד למחווה העדינה שמוחבאת מלאכת מחשבת בפס הקול של "מפגשים", כאן הקישור מוסבר לצופים קצת בגלוי (היא ממש שרה את השיר), וגם, לא הרגשתי שיש בו עומק מעבר לקריצה לסרט ישן.

לסיכום

5 בסולם תם. נראה לי שזה אחד הציונים הכי גרועים שנתתי פה. לאו דווקא בגלל שזה אחד הסרטים הכי גרועים שראיתי, ראיתי גרועים ממנו כמובן. אלא בגלל שהציפיות משפילברג הרבה יותר גבוהות מאשר מסרט בנטפליקס.