במוזיאון תל אביב לאמנות מוצגת תערוכה יאיוֹי קוּסאמה: רטרוספקטיבה. התערוכה פופולרית מאד ומושכת המוני מבקרים.

מועדי התערוכה: נובמבר 2021 עד מאי 2022

קישור: https://www.tamuseum.org.il/he/exhibition/yayoi-kusama-a-retrospective/

מתוך התקציר:

"יאיוֹי קוּסאמה (נ' 1929, מצוּמוֹטוֹ, יפן) היא מהחשובות באמנים בני זמננו. תערוכה רטרוספקטיבית זו — תערוכתה הגדולה הראשונה בישראל — מאגדת עבודות שנוצרו במשך כשמונים שנה. התערוכה סוקרת בהרחבה את פועלה האמנותי עד כה ומתחקה אחר עבודתה ביפן, בארצות הברית ובאירופה, החל בציוריה ובפסליה המוקדמים וכלה במיצבים האופפים את הצופה מכל עבר."

קצת מחשבות על התערוכה…

תערוכה מאד מאד מרשימה, בעיקר בהיקף שלה, ובהזדמנות לראות איך היצירה משתנה ומתפתחת במשך החיים של אמנית. אבל למרות זאת, הרגשתי שחסר משהו. כל חדר היה מוקדש לתקופה אחרת בחייה וביצירתה של האמנית. מתחת לכל עבודה: שם היצירה ושנה. אבל על התקופה עצמה: לא היה כתוב שום דבר. על אירועים משמעותיים בחייה באותן שנים: לא היה כתוב שום דבר. על תהליך היצירה: שום דבר. אני לא מבינה כלום באמנות מודרנית, אבל הנה הגעתי למוזיאון, ורציתי ללמוד, להבין טוב יותר את מה שאני רואה. ולא הרגשתי שהייתה לי אפשרות. אלא אם כן אני אהיה צמודה לטלפון כל הזמן ואחפש בגוגל. גם בחוברת שחילקו בכניסה: לא היה מידע על היצירות, לא ביוגרפיה קצרה, רק רשימה של תערוכות שהאמנית הציגה בהן.

אז מצד אחד כל הכבוד, באמת, הוצאתם מיליון אנשים למוזיאון, השקעה מטורפת, זה לא מובן מאליו. מצד שני, זה הרגיש קצת כמו קרנבל עם אטרקציות לכל המשפחה, ולא כמו תערוכת אמנות. חדרים עם מראות וחדרים עם כדורים ומיצגי ענק של תמנונים ורודים בלובי. זה כיף ומגניב אבל… הרגשתי שחסר משהו.

עוד מחשבה. קצת פחות מגובשת.

התחלנו מהחדר הראשון, שם הוצגו היצירות המוקדמות שלה, בסביבות שנות ה 50. הבנתי שנוצרו בתקופה שהיה לה קשה מאד. היא סבלה מהזיות ושמעה קולות וסבלה מטראומות עבר. החדר מלא ציורים של תפלצים קודרים ויצורי מעמקים מטרידים. וקצת מאוחר יותר: התעסקות אובססיבית בנקודות, משיכות מכחול רפטטיביות. הרגשתי אי נוחות להסתכל על היצירות האלה. זה היה מטריד. מעין התחושה שאני מסתכלת לתוך נפש לא יציבה. האם מותר לי? האין זה… מציצני? ואולי… נצלני? להפוך את הסבל של מישהו לתערוכה? לא מצליחה להסביר בדיוק במילים, רק שזה היה לא נעים (בחדרים הבאים כבר לא הרגשתי את זה, רק בחדר הראשון).

ומחשבה אחרונה,

תורים עד קצה האופק – שוב, שאפו למוזיאון – אבל גם קצת חבל. בכל תחנה יש מגבלת זמן נוקשה: 30 שניות והחוצה. מצד אחד, הרבה אמצעי התקשורת קראו לזה "תערוכת הסלפי / אנשים באים לצלם לסטורי". שזה נשמע רדוד. מצד שני, כשיש לך 30 שניות, אתה לא באמת מספיק לחוות שום דבר. אז אנשים מצלמים ויוצאים. נחווה כבר בבית, כשנסתכל על התמונות.

כן עניין אותי: איך אמנית שיוצרת כבר 80 שנה בערך הפכה לכוכבת אינסטגרם. איך זה שיצירות שנוצרו הרבה לפני שהומצא הסטורי השתלבו בצורה כל כך מוצלחת במדיה החדשה. האם כשיצרה את היצירות האלה, יכלה לדמיין לעצמה איך אנשים יחוו אותן, יצרכו אותן. חבל שאין יותר דיון על זה.

(אחרי שכתבתי את זה, פירסמתי את הפוסט הזה גם בפייסבוק, וקיבלתי תגובות מחברים שאוהבים ומבינים באמנות, והיה דווקא דיון מאד מעניין.)

עוד קצת תמונות מהתערוכה: