כשאני נתקלת בשיר או באלבום שמוצא חן בעיני, אני מדביקה אותו פה. יש כל כך הרבה דרכים לגלות מוסיקה חדשה! ברדיו, בפסקול של סרט או סדרה, לפעמים חברים שולחים לי… יש מכל הסגנונות, רוק ופופ וקלאסי וג'אז ואינדי ופולק וישראלי ועוד.
2016 ממשיכה בשלה. היום נפטרה השחקנית דבי ריינולדס, יום אחרי בתה, קארי פישר. איזה שברון לב.
פישר פרצה לתודעה העולמית עם "מלחמת הכוכבים" (1977) כשהיא סך הכל בת 19. ריינולדס התפרסמה בהופעתה הלבבית ב"שיר אשיר בגשם" (1952), – אחד ממחזות הזמר המפורסמים ביותר והאהובים ביותר – וגם היא הייתה אז סך הכל בת 19.
והיום בפינתנו, “שירים שגורמים לי לבכות”:
אלה ולואי הופכים את האופרה העממית של גרשווין ליצירת מופת של ממש, באלבום שהוא קלאסיקת ג’אז של כל הזמנים. ראסל גרסיה אחראי על העיבוד התזמורתי שממיס לי את הלב.
המשך…איזה כיף לגלות ששני מוסיקאים שאני אוהבת המון התיישבו ביחד וכתבו שיר וצילמו קליפ ואיזה יופי ויצא להם שיר כל כך אנדרו-בירד ו-פיונה-אפל ביחד…
אני מנסה להתרגל לאלבום החדש של ג’יימס בלייק. אני קצת אמביוולנטית לגביו. מצד אחד הקול שלו כל כך יפה ומיוחד. הוא יכול לשיר סול מהמם. אבל באלבום הזה הוא מתפרע קצת יותר מדי עם האפקטים האלקטרוניים. לפעמים זה מעניין אבל רוב הזמן זה יותר מדי, אני חושבת שאפשר היה להוריד את היד מהקונסולה מדי פעם.
בחרתי פה שיר אוירה מאד מעניין, Radio Silence. השיר הפותח את האלבום. הכניסה שלו ממש מהפנטת, אבל איפשהו באמצע עוברים לריף אלקטרוני מעצבן כאילו זה שיר מועדונים, וזה ממש ממש מיותר. נותר לי לקוות שאיזה זמר לא-אלקטרוני יעשה לו קאבר.
הסינגל החדש של דודו טסה, “הגולה”, תפס ממש חזק. משמיעים אותו הרבה. מכרים שלי ממליצים עליו. אני, הייתי צריכה איזה 6-7 שמיעות לפני שהוא השפיע עלי בכלל. אבל בסוף הוא תפס גם אותי.
המילים שלו מיוחדות ומעוררות מחשבה. על איזו גלות הוא מדבר? אני סקרנית.
באיחור של איזה 4 שנים גיליתי את ההרכב RHYE.
זה הרכב ששר סול עם נגיעות אלקטרוניות.
הם נשמעים כמו Air Supply מודרניים. הם היו רוצים להיות SADE כשהם יהיו גדולים.
אבל זה נעים לאוזן. ודי ממכר. כל האלבום שלהם נשמע אותו הדבר, אין שיאים מיוחדים, אבל זה פשוט נעים. אז קניתי.
ההרכב הישראלי TATRAN בגרסת כיסוי לביטלס.
הם גם יופיעו בפסטיבל הג’אז באילת בסוף אוגוסט. נשמע מעניין.
היום מלאו עשרים שנה לאלבומה הראשון של פיונה אפל, Tidal. היא הייתה בת 18 כשהוא יצא.
זה לא האלבום שלה שאני הכי אוהבת, והאמת היא שיש לה הרבה שירים שאני לא מתחברת אליהם בכלל, אבל יש לה כמה שירים שנוגעים לליבי מאד, והקול שלה מדהים בעיני, מה שהופך אותה לאחת הזמרות האהובות עלי.
זה היה שבוע תובעני וקשה, והוא אפילו עדיין לא נגמר. אבל כן יצא לי לצחוק קצת. אז נאחז בזה. הודות ליובל וגלית החמודים והמתחתנים בקרוב גיליתי את השיר הזה, (כן, אני בדיליי, אין לי טלויזיה), ובכל פעם שאני רואה אותו אני צוחקת. אז הנה אולי הוא גם יחייך אתכם. שבת שלום
גיליתי את הסונטינה המקסימה הזו של מוציו קלמנטי (1752-1832)
Sonatina in D Major, Op. 36 No. 6: I. Allegro con spirito
הוא מלחין שלא הכרתי, למרות שהיה כנראה מאד מפורסם בימי חייו, והשפיע על מוצארט ואולי במידת מה על בטהובן. תמיד מעניין לגלות את הדברים האלה.
מקסוול, אחד מאמני הניאו-סול החביבים עלי (ואחד הבולטים שבהם), מוציא אלבום חדש בקרוב. מתוכו שחרר שני סינגלים בינתיים, ואת זה שאני מדביקה לכם פה אהבתי ממש.
Maxwell – 1990x
יזה כיף לגלות ששני מוסיקאים שאני אוהבת המון התיישבו ביחד וכתבו שיר וצילמו קליפ ואיזה יופי ויצא להם שיר כל כך אנדרו-בירד ו-פיונה-אפל ביחד
סופר-גרופ חדשה מורכבת מיוצאי Slowdive, Editors, Mogwai
הוציאו אלבום ביחד והנה מתוכו שיר חדש ומגניב.
כששיר נתקע בראש, אז הוא נתקע בראש. וצריך לתת לו קרדיט על זה.
את השיר הזה כמובן כולכם מכירים, הלהיט הצרפתי של ג’יל דרו משנות ה60 (ואולי גם 70?). אפילו שאין לו מבנה רגיל של בית/פזמון, אנחנו מרגישים איזה שינוי, בפעם השלישית של הבית, בזכות מעבר אקורדים יפיפה. אחד הכי יפים שאני מכירה. הוא נותן לנו להרגיש שזה הסוף של הפרק. הלוואי שהייתי מבינה יותר בתיאוריה כדי להגיד לכם איזה מעבר זה, אבל משהו כמו מעבר מהדומיננטה לשביעי מוקטן. מי שידע להסביר פה יקבל נשיקה וירטואלית.
בחורה מגניבה בשם אספרנזה ספולדינג הוזמנה להופיע בבית הלבן: היא מנגת על בס (זה מפתיע ולא משהו שאנחנו רואים הרבה!) ושרה את סטנדרט הג’אז המקסים “Sunny Side of The Street”. מישל וברק אובמה מתמוגגים.
יעל נעים המקסימה מוציאה אלבום חדש. את שיר הנושא היא הקליטה במספר ביצועים, כאן בשיתוף פעולה עם הפסנתרן בראד מלדאו, אחד מפסנתרני הג’אז המפורסמים ביותר בעולם היום, וגם אחד מהאהובים עלי.
המשך…עשר שנים לאלבומם הראשון של Arctic Monkeys.
מצחיק, הם נראו ממש כמו ילדים אז (טוב, למען ההגינות, גם היום). אבל איזה אלבום נהדר.
דייויד בואי נפטר, וזה עצוב מאד. “האיש שנפל לכדור הארץ” קראו לו, מאז שהשתתף בסרט ההוא, והכינוי תמיד הלם אותו.
המשך…פגז מן העבר.
אכזבה וכעס מתערבבים עם שיר כח.
ביום האחרון של 2015 נפטרה הזמרת נטלי קול, בגיל 65 סך הכל. חדשות עצובות. רק בשבוע שעבר דיברנו עליה…
המשך…שנה אזרחית טובה למציינים 🙂 לכבודכם מפגן החמידות הזה של זואי דשנל ושל ג’וזף גורדון לויט.
ואלס השבוע שלנו מסתנכרן עם חג המולד, ולכן הבחירה בהתאם. מוסיקאים פופולריים אמריקאים רבים נוהגים להקליט אלבומי כריסמס, שהופכים למתנה האולטימטיבית לשים מתחת לעץ. גם אצלנו המוסיקאים המפורסמים יותר נוהגים לתזמן את צאת האלבומים שלהם לפני ראש השנה ופסח, כדי שנוכל לקנות אותם למשפוחס כמתנה לחג. אבל אף אחד מהם לא מקליט ביצוע ל”סביבון סוב סוב סוב”. זה יכול היה להיות מצחיק אם כן.
בכל אופן, בחזרה לאמריקאים ולחג המולד. בדרך כלל לא מוכרים את האלבומים האלה בארץ, כנראה מתוך הנחה שלרובנו אין זיקה כלשהי לעניין. האמת, גם לי לא ממש. אבל יצא לי לשמוע לא מעט אלבומים כאלה לאורך השנים, של מוסיקאים שאני אוהבת, ולפעמים המוסיקה פשוט יפה וכיף לשמוע.
אז לכבוד המדור, הנה “ואלס חג המולד”, בביצוע הקסום של נטלי קול, באלבום שהקליטה עם הפילהרמונית של לונדון.
איזה ימים גשומים עוברים עלינו! מאז אתמול אני מאזינה בריפיט לאותו אלבום: ארתור רובינשטיין מבצע את הפרלודים של שופן. בסוף התקליט מתחבאות כמה יצירות נוספות, ביניהן הבולרו, ה-ברסוז (שכבר פירסמתי פה), וה-ברקרולה.
ברקרולה היא שיר של גונדולרים, בדרך כלל בסגנון רומנטי, ובמקצב של שש שמיניות. במאה ה17 וה18 הרבה מלחינים מפורסמים הלחינו ברקרולות. הברקרולה של שופן נשארה מפורסמת מאד, עד ימינו. מפורסמת ממנה היא אולי רק הברקרולה היפה של אופנבך, מתוך “סיפורי הופמן” (שגם אותה אפרסם פה מתישהו, מבטיחה!).
האוירה הזו, של גונדולר חותר לו בתעלות ונציה ומפזם לו שיר יפה, התאימה לי מאד שעה שקיפצתי בשלוליות שהציפו את מה שהיה פעם רחוב קטן בתל אביב, מחפשת פינה יבשה לדרוך בה. ספוגת מים למרות שהייתה לי מטריה, מביטה בצער בחתול מגודל ספוג מים שלא הייתה לו מטריה. (אמרתי, בוא איתנו, יבש אצלנו, אבל הוא ברח). במיוחד אני אוהבת את השליש האחרון של היצירה, כשהקצב מתחיל להתגבר לקראת השיא, ורובינשטיין – שאצבעותיו בדרך כלל מרחפות מעל הקלידים בקלילות – חובט בהם בסערת רגשות. האם זה כעס או אושר? מעניין מה עבר על שופן שעה שהלחין זאת. לרובינשטיין יש גם ביצועים עדינים יותר, אבל זה האהוב עלי. ההקלטה היא מ1946, בדיוק מאה שנים לאחר ששופן חיבר את היצירה. מרגש ממש. חורף חמים ונעים שיהיה לכם.
ואלס השבוע שלנו –
La Complainte de La Butte
שאנסון צרפתי מוכר ורב גרסאות. עד לא מזמן הכרתי אותו רק בעיבוד האיטי והנוגה של רופוס וויינרייט (שהופיע בפסקול “מולאן רוז’”), אבל הרדיו השמיע הרבה מוסיקה בצרפתית השבוע, ורק אז הבנתי שמדובר בקלאסיקה. התחקות קצרה באינטרנט גילתה לי שהוא יצא לראשונה בסרט מ1955, ומיד לאחר מכן זכה לשלל ביצועים של זמרים מפורסמים מאז ועד היום. בחרתי לכם את הביצוע המקסים של פאטאשו, זמרת ופרפורמרית שנפטרה מוקדם יותר השנה (בגיל 96!). חפשו עוד דברים שלה ביוטיוב, יש לה קול נהדר.