היום הצלחתי לעבוד מהבית הרבה יותר טוב מאתמול. ממש הרגשתי שיפור. עוד כמה ימים מאמינה שאתקדם עוד. בינתיים יש לי סבלנות (אני מקווה שאצליח להתמיד גם בזה).

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל בערך 70% מהפוסטים בפיד שלי עוסקים בקורונה. זה הרבה. הכמות היא פקטור משמעותי יותר מהתוכן, זו ההשערה שלי. גם אם רוב הפוסטים הם שקולים, אינפורמטיבים, אפילו הומוריסטים – העובדה שיש כל כך הרבה מהם, עלולה לייצר לחץ. לאן שלא תסתכל, זה שם. "רעש" בלתי פוסק. הרבה אנשים משתמשים ברשתות החברתיות בשביל אסקפיזם, אבל בחודש האחרון הוא טבע בשטף הקורונה. איפה כל החתלתולים החמודים כשצריך אותם?

כשכל העסק רק התחיל, קראתי לא מעט פוסטים שמבקשים להפסיק עם הפאניקה. אנשים טענו שהוירוס לא מסוכן באופן יחסי, שההגבלות הן מחמירות מדי. אני תוהה בדיעבד אם חלק מהפוסטים האלה נכתבו מתוך צורך תת-מודע להילחם בהצפה של המידע, מעין תגובת נגד לשטף העצום של הידיעות בנושא, ולא באמת בגלל שחושבים שאין סכנה. פשוט מאד, "לא רוצים לשמוע יותר!".

======

האם זו הפעם הראשונה שאירוע במימדים כאלה, בהיקף כזה, מתחולל בעידן האינטרנט? עידן הרשתות החברתיות? עידן הפייק ניוז? עידן ה"עוד לפני ששמעת על זה בחדשות כבר ראית שני ממים שלושה ציוצים וארבעה סטוריז"?

======

התקשרתי היום לסבא ולסבתא, חשבתי זו תהיה הסחת דעת קלילה לכולנו. יצא שדיברנו רק על קורונה. כשהשיחה הסתיימה התבאסתי מזה, הבנתי עד כמה לא פשוט להתנתק. שמחתי לשמוע מהם שהם לא יושבים לראות חדשות כל היום. ההתעסקות הבלתי פוסקת בנושא בכל התכניות יכולה לשגע (מה גם שהתקשורת שלנו מתקשה לווסת את עצמה באירועים מסוג זה).

החלטתי שלפני השיחה הבאה אני אחשוב מראש על דברים אחרים לדבר עליהם.

הערת שוליים

[במאמר מוסגר, כמה חברים כתבו לי בפרטי אחרי הפוסט של אתמול, וחלק מהם ציינו שהדאגתי אותם, אז קודם כל, אתם חמודים, ותודה. אבל אין צורך, אני לא עצובה, ולא לחוצה, אני סך הכל כותבת, כי זו הדרך *שלי* להתמודד עם ההצפה של המידע, לעשות לעצמי סדר בראש. בנוסף, אני משתפת, כי אני חושבת שיש ערך לשיתוף ולשיח בתקופה כזו של ריחוק. ואגב, אם מישהו ירצה לשתף גם, כל מיני מחשבות אקראיות בנושא, אני אשמח לקרוא.]

התמונה היומית

האסטרונאוטים שלי, מביאים לי בחזרה אבנים מהירח.