הפסקתי לכתוב לכמה זמן. המטרה הייתה להתמקד, לעשות לעצמי סדר בראש, ובמקום זה הרגשתי שזה מבלבל אותי. היו לי דברים להגיד אבל לא הצלחתי להפוך אותם למשהו קוהרנטי. אז הפסקתי.

אחרי זה, האנרגיות שלי ירדו. לא עשיתי כלום בזמן הפנוי שלי, למרות כל התכניות והתכנונים. במהלך היום עבדתי מהבית, ובערב כל מה שעשיתי זה לבהות בטלויזיה באיזו סדרה שבמקום להצחיק אותי, דיכאה אותי.

מרוב ציפייה לסוף השבוע, התקשיתי ללכת לישון. ואז קמתי מאוחר. ואז לא היו לי אנרגיות בכלל לעשות את כל הדברים שרציתי לעשות. זה קצת איכזב אותי. כמובן שיש סופי שבוע כאלה גם בלי קשר לסגר ולוירוסים. אבל הפעם כנראה שחיכיתי לזה קצת יותר, ובסוף יצאתי מאיזון. אתמול ישבתי לכתוב, והמחשבות שלי התפזרו. לא הצלחתי לגבש אותן, עד שכבר נהיה מאוחר. אז היום התחלתי מההתחלה.

היום הצלחתי לעבוד מהבית הרבה יותר טוב מאתמול. ממש הרגשתי שיפור. עוד כמה ימים מאמינה שאתקדם עוד. בינתיים יש לי סבלנות (אני מקווה שאצליח להתמיד גם בזה).

הגענו לשלב הזה, שבו כולם נשארים בבית, מצמצמים מגע, יוצאים רק לסידורים הכרחיים. זה הגיע קצת יותר מהר משחשבתי. גם אותנו שלחו לעבוד מהבית. בזמנים רגילים, אני יכולה להישאר בבית תקופה ארוכה, אני אוהבת את זה. יש לי דברים לעשות פה מספיק לשנתיים. אבל עכשיו זה אחרת. הראש מלא במחשבות קורונה, וזה מבלבל. אז החלטתי להתחיל לכתוב, קצת בכל יום. לא משהו מוגדר יותר מדי, פשוט כשאני כותבת זה משחרר מקום במוח.

אחרי שנים רבות בטאמבלר, החלטתי שזהו. אני רוצה להרחיב את הבלוג, ולכתוב יותר, וטאמבלר לא תומך בזה כל כך.

ובנוסף, הפלטפורמה החמודה שהייתה קצת איבדה את הכיוון שלה, ומה עוד, התמלאה בפוסטים אנטי-ישראל / אנטישמיים, אז זה הזמן לעזוב אותה.

המעבר לא יהיה קל, מחכים לי הרבה אתגרים טכניים, אבל מקווה שאצליח לפתור אותם. נקווה לטוב!

יצאתי מהלימודים בבית ספר אליאנס מאוחר בערב, כשפתאום הגיח משום מקום כלב שרץ לכיווני, תוך שהוא מייבב בהתרגשות, והניח לפני כדור שעיר ומוזר. הכלב שחרר את הכדור אבל לא נתן לי להתקרב ורק המשיך לייבב כה וכה. לקח שתי דקות שלמות לפני שהבחנתי שהכדור השעיר והמוזר הוא בעצם לא כדור שעיר ומוזר, אלא קיפוד.

בזהירות הרחקתי את הכלב מהקיפוד. הכלב היה מזן פיטבול. אמנם פיטבול שרוצה לשחק, אבל עדיין היססתי קצת. ניסיתי לפענח מי מסביבי הוא הבעלים של הכלב, אבל לא ראיתי אף אחד. אחרוני הסטודנטים שצעדו הבייתה אמרו שאין להם מושג. בינתיים, הכלב היה מאד ידידותי כלפי, למרות שהמשיך לייבב ולרוץ סביבי במעגלים, כנראה כדי לבטא את אכזבתו על כך שלקחתי לו את הקיפוד. הוצאתי מהתיק קבוצת דפים עטופים בניילונית ונעזרתי בהם כדי להרים את הקיפוד מהקרקע בעדינות.

מה עכשיו?…

הסתכלתי מסביב בתקווה למצוא איזה מקום גבוה עם צמחיה להניח את הקיפוד בבטחה הרחק מהכלב, אבל כזה לא היה בנמצא. נעבור לתכנית ב': אולי נאתר פה את הבעלים שלו ונשכנע אותם ללכת הבייתה, לקיפוד כבר נמצא מקום אחר כך.

וכך, עם הקיפוד ביד אחת מוחזק גבוה, ופיטבולית אנרגטית שמייבבת ורצה סביבי במעגלים, התחלנו להסתובב באליאנס כדי לחפש מי הבעלים. כמעט ולא היו אנשים בסביבה. קיויתי שאולי הוא שייך לרכזי הסטודנטים שנשארים עד מאוחר, אבל הם לא ידעו לעזור. עמדנו בכניסה לבית הספר והתלבטתי. התבוננתי בכלב. זה כלב גזעי, מהסוג שלא מסתובב לבד, עם פרווה מטופחת, קולר, וסוודר. סוודר ורוד עם לבבות, לא סתם. אם כן, מדובר בגברת ולא באדון. והיא בוודאות שייכת למישהו וברחה ממנו. יופי. אז עכשיו יש לי עסק גם עם קיפוד שהיה שמח לחזור הבייתה וגם עם כלבת פיטבול שברחה מהבית. צריך תכנית ג'.

כל עוד הקיפוד בידי, הפיטבולית הנמרצת המשיכה לעקוב אחרי בתקווה שאשחרר אותו בחזרה לחזקתה. החלטתי לנצל את המצב, ויצאתי לכיוון הגן הגדול שנמצא ליד, בתקווה שהיא תעקוב אחרי ושנמצא את הבעלים משוטט שם. היא באמת הצטרפה אלי, אבל הגן היה שומם. מצאנו שולחן פינג פונג גדול והנחתי את הקיפוד במרכזו, כדי שהגברת לא תוכל להגיע אליו, בזמן שאני מחפשת למי להתקשר. אבל איזה. היא כולה שריר אחד גדול, תוך שניה היא זינקה על שולחן הפינגפונג. לקח קצת זמן לשכנע אותה לחזור למטה ולתת לי להוציא את הטלפון מהכיס ולחפש פתרונות. מצאתי באינטרנט טלפון של וטרינר תורן, בתקווה שיוכלו לאתר את הבעלים באמצעות השבב, אבל הוטרינרים היו רחוקים מאד, ליד גן העיר. מה גם שהם הסבירו לי שלא יוכלו לעזור לקיפוד. הפיטבולית עם הסוודר הוורוד (בואו נקרא לה פרינסס מעכשיו) המשיכה לייבב ביתר שאת והתחלתי לחשוד שאולי זה בכל אופן לא היה לה כל כך כיף ללעוס קיפודים. בשביל להוסיף עוד קצת דרמה לסיפור שלנו, התחיל לרדת גשם.

הקיפוד הרטוב התחיל להתנשם בכבדות, אבל נשאר מכודרר. הזמן לוחץ, צריך להחליט. אבל מה עושים? איך נגיע כל הדרך אל גן העיר עם קיפוד אחד ביד וכלבת פיטבול תזזיתית ללא רצועה? על אוטובוס הייתי בספק שיתנו לי לעלות אם אין מחסום, ומוניות לא ממש עצרו לי.

בשלב זה חברתי דניאלה האלופה התגייסה לעזרתי וקישרה אותי אל מישהי שגרה בסביבה ושיודעת איך לטפל בקיפודים פצועים. לרגע היה לנו שביב של תקווה אבל לצערי הבחורה לא הייתה זמינה. בלית ברירה, התחלנו לצעוד לכיוון גן העיר. פרינסס התלוותה אלי בשמחה, ואפילו הקשיבה לי מדי פעם, אבל נכנסה לכל חצר בדרך ורדפה אחרי כל חתול בדרך, ולא הייתה לי שום דרך להחזיק אותה. כשהתקרבנו לדרך נמיר היא התרגשה נורא והגבירה את היבבות והתחלתי לחשוש שהיא תקפוץ לכביש, אז ניסיתי להחזיק אותה בקולר אבל זה לא היה קל. אחרי שצעדנו כה וכה, הבנתי שזה רק ילך ויעשה מסובך יותר. הדרך ארוכה ומלאה כבישים ואנשים וחתולים ושאר מכשולים. צריך תכנית ד'. בינתיים העוברים ושבים הסתכלו עלי במבטים תוהים. אני מניחה שהיינו חתיכת מחזה: קיפוד מבועת נישא באויר על מצע של שיעורי בית, פיטבולית רגשנית עם סוודר ורוד עם לבבות, ובחורה קצת אהבלה שהיה לה יום ארוך והמוח שלא לא ממש עובד אחרי שיעור באוטומטים ובשפות פורמליות.

מזל משמיים, רגע לפני שאמרנו נואש, מומחית הקיפודים, גלית שמה, ראתה את ההודעה שלי והתקשרה אלי. היא הדריכה אותי איך להגיע אליה ובינתיים למצוא קופסת קרטון סגורה ומסודרת לקיפוד. כך עשינו, פרינסס ואני. כלומר פרינסס לא כל כך עזרה, אבל לא נורא, היו לה כוונות טובות. וגם כוונות לא כל כך טובות, היא זינקה לתוך כל חצר ושיח בשמחה רבה, כנראה כי היא קיוותה לתפוס עוד כמה קיפודים וחתולים כדי לצרף ללהקה שלנו. בסוף מצאנו קופסה וארזנו את מר קיפוד. אפילו סידרנו לו משטח קלקר למטה שיהיה חם ונעים. הגענו לנקודת המפגש, הנחנו את מר קיפוד והקופסה שלו על הספסל, והתיישבנו לחכות. ליטפתי את פרינסס ושרתי לה שיר ערש שאני לא זוכרת את המילים שלו. סוף סוף היא נרגעה והתיישבה לידי, אבל מדי פעם המשיכה לייבב חרש. אני לא יודעת למה, אולי בגלל שהיא כבר רצתה הבייתה, אולי בגלל שהיא לא אהבה את הזיופים שלי. כשגלית הגיעה, היא הצילה אותנו פעמיים: לא רק שהיא לקחה את הקיפוד לאומנה עד שיתאושש, היא גם נתנה לי רצועה לקחת את פרינסס.

השעה כבר הייתה בערך אחת עשרה בלילה, הסוללה שלי נגמרה. איחלנו לקיפוד החלמה מהירה, ופרינסס ואני התחלנו לצעוד במרץ דרומה. ברמזור הראשון פרינסס כבר קפצה לעבר בחור נחמד רכוב על אופניים, מזל שהייתה רצועה. לשמחתי הבחור, אחרי ששמע את הסיפור, לא ברח מיד במחשבה שאני מטורללת ומה נסגר עם הבחורה הזו עם קיפודים מעופפים וכלבים אבודים באמצע הלילה, אלא הציע את עזרתו וגם ליווה אותנו חצי מהדרך ואירח לנו לחברה. פרינסס הייתה מאד עקבית ועשתה פיפי על כל עץ שלישי ויבבה בכל רמזור. מתישהו, לשמחתי, היא התעייפה קצת, גוש שרירים היפראקטיבי שכמותה, ונאותה לצעוד בשקט. בקיצור, עשינו זאת. עשינו זאת! בשעה טובה הגענו אל הוטרינר התורן, ושם היו הרבה אנשים נחמדים, שאיתרו לה את הצ'יפ, והתקשרו לבעלים, ונתנו לה לשתות ולאכול, והיא שמחה מאד מאד. ואחרי זמן קצר הבעלים הגיע והתנצל וסיפר שהקונדסית כבר בת שש ואוהבת לעשות בלאגנים. הם אימצו אותה אחרי שסבלה קצת בילדותה ככל הנראה, והם משתדלים לתת לה בית חם ואוהב, אבל היא בורחת לפעמים חרף כל מאמציהם. וכנראה היא קצת אהבלה כי היא תמיד מסתבכת בהרפתקאות ואף פעם לא מוצאת את הדרך הבייתה לבד, ואיכשהו כובשת את ליבם של אנשים בדרך שעוזרים לה לחזור. זה הסוודר הורוד עם הלבבות, הסברתי לו. אחרכך הוא נתן לי טרמפ הבייתה בזמן שפרינסס נימנמה לה במושב האחורי. היה לה יום ארוך, הא? 🙂

תודה שוב לכל האנשים מקסימים שהתגייסו לעזור! דניאלה וגלית והמגיבים בפייסבוק ורוכב האופניים והטרינרים הנחמדים… איזה כיף. בהזדמנות זאת אציין שהסיפור אמנם אמיתי אבל ברור לי שהוא לגמרי מופרך.

(הסיפור פורסם במקור בפייסבוק שלי, בינואר 2015.)